פר' משפטים. ובשביעית יצא לחפשי חנם. פי' רש"י לחירות. והוא דלא כאונקלוס שתרגם יפוק לבר חורין מגן. וענין מחלוקתם הוא דלדעת רש"י חפשי היינו שם עצם על משקל חולי עוני רואי ודומיהם וראיה לזה דכתיב לקמן לחפשי ישלחנו תחת עינו כי ישלחנו היינו יתירנו ושם קשה לפרש שיתירנו לבן חורין (וראה לקמן) ודברי התרגום שם דיפטרינה לבר חורין קשים. ולדעת אונקלוס חפשי היינו שם תואר על משקל עברי נכרי ודומיהם וראיה לזה דכתיב הכא לא אצא חפשי. ולמ"ד של חפשי יתפרש על ב' אופנים. לרש"י היינו למ"ד של אל, שיצא אל החופש. ולאונקלוס הוא למ"ד של עשייה או היפוך כמו ויהי האדם לנפש חיה וכדפי' הרמב"ן שם, או כמו והיה לאיש אחר. ויתכן שיש בזה נפקא מינה לדינא דהנה תנן בקידושין יד: עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה עצמו בשנים ביובל ובגרעון כסף משמע דיוצא בלי שטר אך בברייתא בדף טז. תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף אלא האי שטר ה"ד אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף אלא שיחרור שטר למה לי לימא ליה באפי תרי זיל א"נ באפי בי דינא זיל אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול וכבר דקדקו בתוס' דמשמע דפליג אמתני' ותירצו דלא פליג ור"ל דאי משחררו לפני שש מצי לשחררו בשטר אבל ודאי כשמגיע שנה ששית יוצא אף בלא שטר וכן פסק הרמב"ם בהל' עבדים דיוצא בלא שטר וכן דקדק רש"י בד"ה גופו קנוי שכתב עד שיגיעו ימי חיפושו. אך נראה דבימי המכילתות היה דבר זה שרוי במחלוקת דאיתא במכילתא דר' ישמעאל יצא לחפשי חנם למה נאמר לפי שהוא אומר וכי תשלחנו וגו' שומע אני שיכתב לו גט שחרור ת"ל יצא לחפשי, והיינו דאין צריך גט שחרור כעבד כנעני בסוף שש. אך במכילתא דר' שמעון בר יוחאי איתא נאמר כאן חפשי ונאמר להלן חפשי מה חפשי האמור להלן שטר אף חפשי האמור כאן שטר הרי להדיא דבסוף שש צריך שטר דס"ל להך מכילתא דכיון דקנוי קנין הגוף לא פקע בסוף שש בלי שטר וכעין זה בקידושין כד: דלר"ש עבד שהפיל רבו שינו יוצא לחירות וצריך גט שחרור הרי דאף במקום שמפורש להדיא דיוצא לחירות ומשמע בלי גט שחרור הצריכו גט שחרור ושם הביא ראיה מאשה דמה אשה בשטר אף עבד בשטר והוא משום דקנין הגוף לא פקע מאליו. ונראה דכל מכילתא ומכילתא תדייק מהאי קרא, דלמכילתא דר"י יש לפרש הך יציאה בלשון עתיד ולא בלשון צווי, ר"ל דבסוף שש העבד יוצא מעצמו לא שיש צווי על האדון לשחררו אלא הוא משוחרר ובסוף שש יצא לחירות ממילא והוא כדעת רש"י שלמ"ד של לחפשי היינו אל כי יוצא אל החירות ממילא. אך למכילתא דרשב"י יש לפרש הך יציאה בלשון צווי ולא בלשון עתיד פשוטה, ר"ל דבסוף שש חייב האדון שיצא העבד שהאדון מצווה לשחררו ולהפכו לבן חורין, והוא כדעת אונקלוס שלמ"ד של לחפשי היינו למ"ד של עשייה או היפוך. (ומדברי תרגום השבעים שתרגם בלשון עתיד אין להביא ראיה כי דרכו לתרגם תמיד בלשון עתיד אף במקום שביוונית בדרך כלל היו כותבין לשון צווי כידוע לחוקרים והוא בכדי שיתאים תרגומו ככל האפשר לדברי התורה דכמו דבלה"ק אין חילוק בין עתיד וצווי לנסתר כן רצה לשמור צורה אחת בתרגומו כי היתה כוונתו לעשות תרגום עזר ללימוד העברי וכן הרבה פעמים באונקלוס מתרגם באופן שיתאים לדברי התורה בלשה"ק אף דבארמית לא היה צורך או שינוי משמעות.) וע"פ הנ"ל יש לפרש גם פלוגתת ר"ש ור"מ בקידושין כד: דלר"מ עבד שהפיל רבו שנו יוצא בלא שטר שחרור ודייק מדכתיב לחפשי ישלחנו דאי כתיב ישלחנו חפשי לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקרא. ונראה דכוונתו בדיוק הפסוק בפשוטו של מקרא הוא דאי כתב ישלחנו חפשי הוה חפשי קאי אישלחנו והיינו שמעשה השילוח הוי באופן שיצא חפשי אך השתא דכתיב לחפשי ישלחנו ר"ל דלחירות יתירנו ולא שיעשנו בן חורין שכבר בן חורין הוא, ולדידיה הוא הדין בפסוק שלנו דיצא בסוף שש בלי שטר, ומכיון דר"מ תנא דסתם משנה נקטו בגמ' דברייתא דתנא בשטר לא פליגא אמתני' ולאו בשטר בסוף שש מיירי אלא באמצע שש וכדברי התוס' והרמב"ם.
top of page
bottom of page
Comments